פסק-דין בתיק ע"פ 14500-07-11

הערעור

1.         לפניי ערעור על החלטת בית-המשפט לענייניים מקומיים בירושלים (כב' השופטת ש' לארי-בבלי) מיום 26.5.11, בת"פ 3402/00, לפיה נדחתה בקשה שהגישו יורשיו של הנאשם, אשר נפטר לאחר מתן גזר-הדין, להורות, על-יסוד סעיף 236 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, על הפסקת ההליכים בכל הנוגע לביצועו של צו ההריסה השיפוטי שניתן בגדרו של גזר-הדין.

הרקע העובדתי וסקירת ההליכים המשפטיים בעבר

2.         להלן הרקע לבקשה, העולה מעיון מתיק בית-משפט קמא. סקירת הרקע העובדתי חיונית, לנוכח הבקשות השונות שהוגשו במהלך השנים על-ידי יורשיו של הנאשם, על-ידי מספר עורכי-דין מטעמם, וההחלטות שניתנו בטרם הוגשה הבקשה נושא הערעור דנן.

במסגרת גזר-הדין בת"פ 3402/02, שניתן ביום 21.1.03, ציווה בית-משפט קמא על הנאשם, המנוח ראדי עטיה ז"ל (להלן - הנאשםאו המנוח), כי המבנה שבגין בנייתו הורשע באותו הליך, בשטח כולל של 121 מ"ר, שנבנה בשכונת בית מזמוריה בירושלים, ייהרס עד ליום 1.7.04. כן הורה בית-המשפט, כי אם לא יבצע הנאשם את ההריסה תוך התקופה שנקבעה, תהא הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה רשאית לבצע את ההריסה לאחר חלוף תשעים יום, ובלבד שלא ניתנה על-ידי בית-המשפט ארכה נוספת לביצוע הצו (להלן - צו ההריסה השיפוטי).

הנאשם נפטר ביום 11.10.03 כתוצאה מפגיעה בתאונת עבודה. המערערים 1 ו-2 הנם הוריו ויורשיו על-פי צו ירושה, בצוותא עם המערערת 3 שהנה אלמנתו. סעיף 236 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 מורה - "נפטר אדם ייפסק כל הליך פלילי נגדו". לנוכח הוראת הסעיף, הורה בית-משפט קמא עוד ביום 1.12.03 על ביטול יתרת הקנס שלא שולמה על-ידי הנאשם, זאת עקב פטירתו.

3.         ביום 24.11.05 הגישה מערערת 3, אלמנת המנוח, "בקשה דחופה ובהולה להתליית צו הריסה". הבקשה הוגשה באמצעות בא-כוחה דאז, עו"ד א' שריג. בבקשה נטען, כי הריסת הבית תותיר את המערערת וילדיה ללא קורת גג, וכי לנוכח הוראת סעיף 236 לחוק סדר הדין הפלילי אין עוד מקום לבצע את צו ההריסה. בתגובתה לאותה בקשה, טענה המדינה כי סעיף 236 לחוק הנ"ל אינו מונע ביצועו של צו הריסה על-ידי הוועדה המחוזית, וכי לאלמנת הנאשם אין כל מעמד בבקשה לעיכוב או לביטול הצו. ביום 12.12.05 דחה בית-משפט קמא (כב' השופט ר' זיו) את הבקשה בציינו "מאחר וצו הריסה אינו עונש, אין הוא מתבטל עם מות הנאשם, ואין לכן לכאורה ביסוס שבדין לבטל את צו ההריסה או לעכב ביצועו". עם זאת, החליט בית-משפט קמא, לפנים משורת הדין ומטעמים הומניטאריים, לאפשר למערערת 3 לנקוט הליכים לצורך הכשרת המבנה, והורה כי הוועדה המחוזית לא תבצע את צו ההריסה במשך שמונה חודשים ממועד מתן ההחלטה.

4.         ביום 10.9.06 הגישה מערערת 3 בקשה נוספת לעיכוב ביצוע צו ההריסה, והפעם באמצעות בא-כוחה עו"ד ז' קעואר. הבקשה הוגשה בעקבות הודעה שנמסרה למערערת 3 על-ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, בדבר הכוונה לבצע את צו ההריסה ביום 13.9.06. בבקשה עתר בא-כוח מערערת 3 למתן ארכה של כחודש לביצוע צו ההריסה, בכדי לאפשר לו לעיין בתיק בית-המשפט ולהגיש "בקשה מסודרת". בית-משפט קמא (כב' השופט ד"ר א' צ' בן זמרה) עיכב את ביצוע ההריסה עד לדיון, בכפוף להפקדת סכום של 5,000 ש"ח. בנוסף הורה בית-משפט קמא (כב' השופטת י' ייטב) למשיבה למסור תגובתה לבקשה עד ליום 30.9.06, וקבע כי המשך הדיון יתקיים לפני כב' השופט ר' זיו.

ביום 28.12.06 לא התייצבו מערערת 3 ובא-כוחה לדיון בבקשה, ובית-משפט קמא (כב' השופט ר' זיו) דחה את הבקשה למתן ארכה לביצוע צו ההריסה.

5.         ביום 18.1.07 הגישה מערערת 3 בקשה חדשה, אף הפעם באמצעות עו"ד ז' קעואר, שבה עתרה לביטול ההחלטה מיום 28.12.06 ולעיכוב ביצוע צו ההריסה. בבקשה צוין כי בא-כוח מערערת 3 לא התייצב לדיון מיום 28.12.06 מחמת תקלה. ביום 1.4.07 שלח ב"כ מערערת 3 לבית-המשפט חוות-דעת מאת אדריכל מטעם המערערת בעניין המצב התכנוני של המקרקעין, וביקש ארכה לביצוע צו ההריסה. המשיבה הודיעה לבית-המשפט ביום 19.4.07, כי היא מסכימה, לפנים משורת הדין, למתן ארכה נוספת בת חצי שנה לכניסת צו ההריסה לתוקף, בכדי לבחון את מידת ההתקדמות, ככל שתחול, בהליכי התכנון והרישוי. על-יסוד תגובת המאשימה, החליט בית-משפט קמא (כב' השופטת י' ייטב) ביום 22.4.07 ליתן ארכה של שנה לביצוע צו ההריסה השיפוטי, עד ליום 15.4.08.

ביום 2.4.08 הגישה מערערת 3, באמצעות עו"ד ז' קעואר, בקשה להארכת מועד כניסתו לתוקף של צו ההריסה, לתקופה של שנה נוספת. בתגובת המשיבה לבקשה נטען כי לא חלה התקדמות ממשית בתחום התכנוני, והמבקשת לא הראתה כי היא עומדת בתנאים שנקבעו בפסיקה בעניין מתן ארכות לביצוע צווי הריסה שיפוטיים. בית-משפט קמא (כב' השופטת ת' בר-אשר צבן) הורה ביום 29.10.08 לצדדים להשלים טיעוניהם "בשאלת סמכות בית-המשפט להידרש לבקשה לפי סעיף 207 בחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, אשר הוגשה על-ידי אלמנת הנאשם שלא הואשמה בתיק, וגזר הדין אינו מתייחס אליה".

הצדדים הגישו טיעונים משלימים בכתב בסוגיה זו, כאשר המדינה הודיעה כי היא "אינה עומדת על הטענה של חוסר סמכות לדון בבקשות דנן, בכפוף לכך שהבקשות יוגשו על-ידי יורשיו החוקיים של הנפטר, בצירוף תיעוד מתאים בדבר זכותם בנכסים נשוא הבקשות".

7.         בין לבין, הוגשה מטעם מערערת 3, ביום 9.11.08, בקשה שכותרתה "בקשת דחופה להכרזה על פקיעת צו הריסה", ובית-משפט קמא הורה, על גבי הבקשה, כי "בשלב זה עומדת בעינה ההחלטה מיום 29.10.08". כחודש לאחר מכן, ביום 2.12.08 הגישה מערערת 3 "בקשה להכריז על בטלות הסמכת הוועדה המחוזית לבצע את צו ההריסה". בבקשה זו טענה מערערת 3, כי סעיף 205 לחוק מסמיך את הוועדההמקומיתלתכנון ובנייה לבצע צו הריסה, אך אינו מאפשר הסמכת הוועדה המחוזיתלתכנון ולבנייה לבצע את הצו. ביום 2.12.08 השלים ב"כ מערערת 3 טיעוניו, בהתאם להחלטת בית-משפט מיום 29.10.08 בשאלת מעמדה של מערערת 3, אלמנת הנאשם, בבקשות למתן ארכה לביצוע צו הריסה שהוטל על בעלה המנוח. בתגובתה טענה מערערת 3, בין-השאר, כי "יש לראות בה כחליפה של הנאשם עצמו הואיל והיא הבעלים של המבנה נשוא תיק זה, אשר ירשה את זכויותיה בו מאת המנוח, בעלה, הנאשם" (סעיף 13 לתגובה). לפיכך טענה מערערת 3, כי היא בעלת מעמד בהליך לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבנייה, וזכאית להגיש בקשה בהתאם לסעיף זה. בטיעונים משלימים בכתב מיום 13.9.09 ציין ב"כ המשיבה, כי המדינה אינה עומדת על הטענה של חוסר סמכות לדון בבקשות להארכת מועד לביצוע צווי הריסה שיפוטיים, המוגשות על-ידי יורשים חוקיים של הנאשם שהנפטר, ובלבד שיצורף תיעוד מתאים בדבר הזכויות שיש להם בנכסים. עוד ציין ב"כ המשיבה, כי מערערת 3 לא צירפה תיעוד מתאים לביסוס טענתה, לפיה היא אלמנת הנאשם והיורשת שלו, אך לפנים משורת הדין לא יתנגד להארכת המועד לביצוע צו ההריסה השיפוטי, בכדי לאפשר למערערת 3 להגיש בקשה מעודכנת להארכת המועד לביצוע הצו, לפי סעיף 207 לחוק. על-יסוד תגובת ב"כ המאשימה, הורה בית-משפט קמא (כב' השופטת ת' בר-אשר - צבן), בהחלטתו מיום 15.9.09, על מתן ארכה לביצוע צו ההריסה עד ליום 31.12.09, בכדי לאפשר למערערת 3 להגיש בקשה להארכת המועד לביצוע הצו.

8.         ביום 4.1.10 הוגשה מטעם מערערת 3 "בקשה דחופה לעיכוב ביצוע צו הריסה". בבקשה עתרה מערערת 3 "להכריז על פקיעת צווי גזר-הדין לאור פטירת הנאשם וההחלטה על סגירת התיק", ולחלופין ביקשה להאריך המועד לביצוע צו ההריסה השיפוטי, בהתאם לסעיף 207 לחוק. חרף היעדר תגובה מטעם המשיבה, ניתנה על-ידי בית-המשפט קמא (כב' השופט המנוח מ' בן-עטר ז"ל), ביום 31.5.10, החלטה הדוחה את הבקשה. בהחלטתו קבע בית-המשפט, כי "אין במות הנאשם כדי להביא לפקיעת הצו שבגזר-הדין, אף שבמקרים מסוימים (כשביצוע הצו לא הוטל על הוועדה) עלול להתעורר קושי באכיפת הצו. אולם, במקרה דנן לא מתעורר קושי כאמור, כי הוועדה המחוזית הוסמכה לבצע את ההריסה". בית-משפט קמא גם דחה את הבקשה החלופית להארכת המועד לביצוע צו ההריסה השיפוטי, זאת לנוכח העובדה שטרם נפתח תיק במוסדות התכנון להכשרת הבנייה, למרות שחלפו כעשר שנים ממועד ביצוע העבודות, ולמעלה משבע שנים מיום מתן גזר-הדין. לפיכך, דחה בית-משפט קמא את הבקשה, וקבע כי צו הביניים בדבר עיכוב ביצוע ההריסה ייפקע ביום 15.7.10.

9.         על ההחלטה האמורה הגישה מערערת 3 ערעור לבית-משפט זה, בתיק ע"פ 37789-07-10, שנדון לפניי. במהלך הדיון בערעור, שהתקיים ביום 21.10.10, הודיע ב"כ המערערת, עו"ד ז' קעואר, כדלהלן: "הגעתי להסדר עם חברי ואני מבקש למחוק את הערעור. הצו יעוכב למשך ארבעה חודשים מהיום. אם במשך ארבעת החודשים האלה המערערת תגיש תוכנית, היא תוכל לפנות בבקשה לפי סעיף 207 לבית-משפט קמא, ובלבד שתמציא צו ירושה המצביע על זיקתה לנכס. אם לא תוגש תוך ארבעה חודשים תוכנית כאמור, בצירוף צו ירושה, תהא המערערת מנועה מלעתור לבקשה לקבלת ארכה לפי סעיף 207 לחוק". הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק-דין והערעור נמחק.

עם תום תקופת הארכה, לא עלה בידי מערערת 3 להגיש תוכנית להכשרת המבנה, וככל הנראה מטעם זה נמנעה מלהגיש בקשה לפי סעיף 207 לחוק. היא שכרה שירותיהם של עורכי-דין אחרים - עו"ד א' ספדי ועו"ד מ' עודה - ושבה והגישה בקשה להורות על בטלות צו ההריסה מחמת פטירת בעלה המנוח.

הבקשה וההחלטה נושא הערעור

10.       את הבקשה נושא הערעור דנן הגישו הן מערערת 3 והן מערערים 1 ו-2, בהיותם, על-פי הנטען, יורשי המנוח על-פי צו ירושה שצורף לבקשה. הבקשה נשאה כותרת "בקשה להורות על הפסקת הליכים משפטיים ועל ביטול גזר-הדין". בבקשתם טענו המערערים, כי על בית-המשפט להורות שצו ההריסה פקע, לאור סעיף 236 לחוק סדר הדין הפלילי. בסיפא לבקשה עתרו המערערים לעיכוב ביצוע צו ההריסה עד למתן החלטה בבקשה, ולהארכת המועד להגשת בקשה לפי סעיף 207 לחוק, לאור התקדמות בהליכים התכנוניים, זאת אגב הפנייה למכתבו של אדריכל שצורף לבקשה. באותו מכתב ציין האדריכל, כי הוא מעריך שיוכל להגיש תוכנית להכשרת המבנה בפרק זמן של כשמונה חודשים. המשיבה ביקשה בתגובתה בכתב לדחות את הבקשה, בציינה כי הצו המסמיך את הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה לבצע את ההריסה, אינו בגדר עונש, ועל-כן לא פקע מחמת פטירת הנאשם; וכי לנוכח פסק-הדין המוסכם שניתן בע"פ 37789-07-10, אף אין מקום להאריך את המועד להגשת בקשה לפי סעיף 207 לחוק.

בהחלטה מיום 26.5.11 דחה בית-משפט קמא (כב' השופטת ש' לארי-בבלי) את הבקשה, בציינה כי עתירת המערערים להורות על הפסקת ההליכים המשפטיים, מחמת פטירתו של הנאשם, נדונה ונדחתה בעבר, ואין מקום להעלותה פעם נוספת, וכי לנוכח פסק-הדין בע"פ 37789-07-10, מנועה המערערת מלבקש ארכה נוספת לפי סעיף 207 לחוק, כל עוד לא תציג ראיה בדבר הגשת תוכנית להכשרת הבנייה.